דרך חיים (מהר"ל)/פרק ו משנה ט

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ו משנה ט · >>

פרק ו משנה ט

הנוי והכח והעושר וכו'. יש לשאול למה אמר באלו ז' מדות שאלו נאים לצדיקים, הב' הלא לא הביא ראיה אל העושר ואל החכמה, ועוד מ"ש נאה לצדיקים ונאה לעולם איך דבר זה נאה לעולם כי מה יהנה העולם בזה, ועוד מה ראיה שהוא נאה לצדיקים דוקא. ויש לך לדעת שר"ל כי כל המעלות הם ראוים לצדיקים, וכבר בארנו כי מספר ז' הוא הוראה על כל חלוקי המעלות כי תמיד מספר ז' מורה זה, והכתוב מוכח כך שאמר (דברים, כח) בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו שר"ל שאף שיצאו בדרך אחד, ברבוי דרכים המחולקים ינוסו, שתראה כי רבוי המספר שכולל כל החלקים הוא ז', ודבר זה נמצא הרבה והוא מבואר במקום אחר, כאלו אמר שכל המעלות הם ראוים וכמו שיתבאר בסמוך איך אלו המעלות כוללים כל המעלות, ואמר נאה להם ונאה לעולם פירוש כי נאה למי שהוא טוב שיתעלה מעלה מעלה, ומפני כך אמר שהוא נאה לצדיקים כי מי שהוא ראוי אל המעלה נאה ויפה הוא כאשר אליו המעלה, ואמר שהוא נאה לעולם, שאם הש"י נותן לרשעים אלו ז' מעלות הם מתגאים על העולם והם רוצים בגאותם לאבד את אחרים בזרוע רמה שלהם ולכך אינו נאה לעולם, אבל כאשר יש לצדיקים המעלה הם משפיעים מברכתם וטובתם לעולם. ועוד כי כאשר אלו ז' מעלות הם לצדיקים העולם נוהג כסדר וכראוי, ומה מאד יפה אל העולם כאשר נוהג כסדר. ואם המעלות הם לרשעים, העולם שלא כסדר וזה שאמר כי נאה הוא לעולם כאשר העולם נוהג כסדר, עד כי מי שראוי אל המעלה יש לו המעלה, ובודאי שדבר זה שבח גדול ויופי גדול הוא אל העולם כאשר העולם נוהג כסדר, שכל סדר הוא נאה ויפה והיוצא מן הסדר מגונה:

ואלו ז' מעלות הם כוללים כל המעלות, וזה כי הנוי הוא המעלה לגוף כאשר הוא נאה ודבר זה מעלה גופנית, ולכך מתחיל במעלה זאת. ואח"כ אמר הכח שהוא מעלה אל הנפש כי הנפש הוא הכח. ואח"כ זכר עושר שהעושר הוא קנין אל האדם כמו שהתבאר למעלה, כי אחר שזכר הנוי והכח שאלו ב' מעלות הם לגוף ונפש שהם האדם, זכר העושר שהוא קנין האדם כמו שבארנו פעמים הרבה. ואח"כ זכר החכמה כי החכמה ג"כ קנין לאדם שהרי האדם צריך לקנות החכמה כמו שקונה העושר, ולפיכך החכם נקרא זקן כמ"ש (קידושין דף לג.) אין זקן אלא זה שקנה חכמה, והרי לך ד' מעלות כל אחד מעלה לעצמו. ואח"כ הבנים שהם תולדות שלו והם קנין בפני עצמו, ודבר זה ענין ממוצע בין הקנין ובין הדבר שהוא דבר עצמי, כי מה שאין הבן עצמו של אב הוא קנין שלו, ומה שהוא בשר מבשרו הבן דבר עצמי לו. ואח"כ זכר הזקנה כי מעלת הזקנה היא השלמת האדם כאשר נשלמו שנותיו כמו שבארנו בפ' בעשרה, ודבר זה מדריגה בפני עצמו כאשר האדם שלם ושבע ימים בלי חסרון, ועוד כי כאשר האדם זקן אז האדם אינו גשמי כמו שהם הילדים מוטבעים בחומר, והוא מעלה בפני עצמו כאשר האדם הוא נבדל מן הגשמי כמו שהם הזקנים שכבר נחלש הגוף. והז' הוא הכבוד כי הכבוד כאשר הוא מן הש"י היא מדריגה רוחנית, כמ"ש הכתוב (משלי, ג) כבוד חכמים ינחלו שתראה כי הכבוד ראוי אל החכמים דוקא, וזה מפני כי הכבוד הוא מן הש"י היא מדריגה עליונה רוחנית וכבר בארנו דבר זה, ולפיכך מעלת הכבוד בפני עצמו. ואלו הם ז' מעלות מחולקות שאין זו כמו זו והמעלות האחרות כולם נכנסו תחת אלו ז' מעלות או דומה להם. ומביא תחלה עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, ור"ל כי מי שהולך בדרך צדקה דהיינו הצדיק יש לו עטרת תפארת שיבה, ועטרת הוא העושר כי המלך שיש לו העטרה יש לו עושר ותפארת הוא הנוי ושיבה היא הזקנה, הרי ג' אלו דהיינו הנוי והעושר והזקנה ראוים אל הצדיקים שהרי כתיב בדרך צדקה תמצא. ואח"כ מביא כי הכח והחכמה ג"כ ראוי לו שהרי כתיב תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה, וזקנים שכתוב כאן היינו חכמים שא"א לפרש זקנים ממש שא"כ איך יאמר והדר זקנים שיבה הרי הוא הזקן הוא בעל שיבה, אלא כך פירוש כי הדרת זקנים שהם חכמים היא השיבה שהוא זקנה ממש. וכבר למדנו שהשיבה ראויה דוקא לצדיק שהרי כתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה, וא"כ מה שאמר כי השיבה והחכמה ראוי שיהיו ג"כ ביחד הנה הכל ראוי לצדיקים. דאל"כ איך אפשר שהצדיק ראוי לו השיבה דוקא, והרי השיבה ראויה לחכמים גם כן ואיך אמר כי השיבה תמצא בדרך צדקה דוקא, אלא אף החכמה דוקא ראוים לצדיקים. וכן מ"ש תפארת בחורים כחם ג"כ ראוי לצדיק כשם שהשיבה שזכר כאן הוא אל הצדיק וכן תפארת בחורים כחם היינו לצדיק שאין חלוק ביניהם, רק מ"ש תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה, ר"ל כי הבחור הכח תפארת לו ואם הוא חכם השיבה הדר לו ומ"מ שניהם מדברים בצדיק. ואח"כ מביא ראיה עטרת זקנים בני בנים, וכבר בארנו כי הזקנה היא שייכה אל הצדיק וא"כ בני בנים ג"כ שייך אל הצדיק שהרי אמר עטרת זקנים בני בנים. והביא ראיה אל הכבוד ונגד זקניו כבוד, וכבר התבאר כי הזקנה היא ראויה אל הצדיקים ולפיכך מה שאמר כאן ונגד זקיניו כבוד הוא ג"כ אל הצדיקים והרי הכל מבואר. וביש ספרים השיבה והזקנה, והם בודאי דבר אחד רק מפני שבפסוקים שהביא כתיב פעם שיבה דכתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, ובקרא עטרת זקנים בני בנים כתיב זקנה, דאין לפרש עטרת זקנים בני בנים היינו חכמים דמה ענין בני בנים אל חכמים, לכך פירוש זקנים זקנה ממש שאל הזקנים שייך בני בנים, ומפני שכתיב פעם זקנה ופעם שיבה ולכך אמר השיבה והזקנה והוא דבר אחד:

ואמר רבי שמעון בן מנסיא אלו ז' מדות שמנו חכמים כלם נתקיימו ברבי ובבניו שהיו צדיקים. ומאמר זה נסמך לכאן, בשביל שמוכח מכאן כי מי שזוכה בתורה זוכה לכל אלו ז' מעלות שהרי החכמה ראויה לצדיק דוקא, וכאשר יש חכמה אם כן בודאי הוא צדיק שאם אין יראה אין חכמה, וכאשר הוא צדיק נמשכים אחר זה כל ז' מעלות שמנו חכמים:

ומפני שאמרנו לפני זה כי מי שעוסק בתורה שהוא זוכה לחיים בעוה"ז ובעה"ב ובארנו למעלה שהם ז' מעלות ומדריגות זו על זו עד שהמדריגה העליונה שהיא בעה"ב האחרונה, ובא עתה כשם שע"י התורה זוכה למדריגה העליונה היא מעלה שביעית היא חיי העה"ב, כך זוכה ע"י התורה לכל המעלות שהם ג"כ ז' מעלות. ומביא ראיה כי הז' מעלות שמנו חכמים כלם נתקיימו ברבי ובבניו שהם היו חכמים בתורה וזכו אל אלו ז' מעלות. ויש מקשין, כיון שר"ש בן מנסיא אמר ג"כ המאמר שלפני זה היה לו לומר הוא היה אומר. ואין זה קשיא כי מאמר הראשון משום ר"מ הוא וזה משמיה דנפשיה. וכאשר תשכיל בחכמה תבין מה שאמר כי לצדיקים נאה ויפה שבעה מעלות, כי הצדיק יסוד עולם יש בו ז' מעלות וד"ז יש לך להבין והדברים האלו ברורים למשכילים:

אמר ר"י בן קסמא וכו'. יש לשאול דמה נפקא מיניה אם היה המעשה בעיר או היה בדרך, הב' דלמה הוצרך לומר שנתן לו שלום והחזיר לו שלום דמאי נ"מ בזה שאין הדבר הזה תולה בגוף המעשה שבא לספר, ועוד למה הקדים לו האדם שלום והוה ליה לר' יוסי להתחיל בשלום, שהרי אמרו על ריב"ז שלא הקדימו אדם בשלום, ועוד למה הוצרך להוסיף עמנו לא היה לו לומר רק רצונך שתדור במקומינו, ועוד לא הוה ליה לומר רק ממקום פלוני אני כי לא שאל על החכמים אשר במקומו, ועוד מי הגיד לו שלא היה מקומו מקום תורה שאמר שאם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם אין אני דר אלא במקום תורה, כי באולי מקומו גם כן מקום תורה, ועוד הכתובים שהביא בהתהלכך תנחה אותך ופי' בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך בקבר, והקיצות היא תשיחך לעוה"ב, למה בעה"ז קאמר תנחה אותך ובקבר אמר תשמור עליך ולעולם הבא אמר היא תשיחך, ועוד שהביא קרא לי הכסף ולי הזהב וגו' מה ענין זה הכתוב לכאן, ועוד יש קצת שאלות ששאלו בכאן ואינם עיקר ויתבארו גם כן:

פירוש דבר זה מה שאמר שהיה מהלך בדרך יחידי, והרי הוא מחויב לעסוק בתורה כאשר הוא יחידי כמו שאמרו במסכת עירובין (דף נד.) א"ר יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך וכו', הרי שמי שהוא מהלך בדרך יחידי צריך לעסוק בתורה. וכאשר הוא עוסק בתורה בדרך יחידי הוא עוסק בתורה בהתבודדות יתירה, לא כמי שעוסק בביתו אף על גב שהוא לומד בעסק רב, אין זה התבודדות כמו מי שהוא עוסק בדרך יחידי, שהוא מתבודד לגמרי ומתוך זה מחשבתו דבוקה בתורה לגמרי. ואמר לשון מהלך בדרך ולא הולך בדרך, כי כך הלשון המהלך בדרך ואין לו לויה, מהלך כרוכב דמי ובכל מקום כך הוא, כי הולך שם התואר הוא אבל מהלך אינו תואר. ומפני דביקותו בתורה בדרך היה גורם שאמר אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם וכו', כי מאחר שכל כך היה מתבודד בדרך בתורה היה דבק בתורה לגמרי, עד שלא רצה להפרד מן התורה אפילו אם יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם. ולהורות על גודל התבודדות שהיה לו בתורה, לא ראה את האדם שבא כנגדו להתחיל עמו בשלום, ואף אם ראה אותו לא נתן לבו עליו עד שאותו אדם התחיל עמו ונתן לו שלום ואז החזיר לו שלום, שאע"ג שהיה מתבודד בתורה יש לו להחזיר בשלום. ולא יאמר כי מאחר שאני עוסק בתורה אין צריך אני להפסיק רק יפסיק להחזיר שלום. ואפשר כי הדין כך הוא, ואע"ג שאמרו חכמים שצריך להתחיל בשלום כיון שהוא עוסק בתורה לא רצה לבטל, עד שנתן לו שלום ואז מחויב לו להחזיר לו שלום, אבל להתחיל לא רצה, ופי' זה נראה יותר:

ובזה יתורץ מה שהוצרך לכל זה לומר שנתן לו שלום והחזיר לו שלום, כדי לבאר שהיה מתבודד בתורה. אבל בלאו הכי לא קשיא כי בא לומר שהיה אדם כשר והגון, ואם לא כן אף שאמר כי יתן אלף אלפים באולי דברים של הבל הם ואין בו ממש, אבל כאשר התחיל היא עמו בשלום איש הגון היה. וגם שהקדים לומר דברים אלו בודאי אמת ויושר אמר, דאם לא כן למה לו להקדים די היה אם היה מבקש ממנו והיה מבטיח אותו על ככה, אבל להקדים לדבר עמו דברים אלו בודאי באמת אמר, ולפיכך אמר ופגע בי אדם אחד, ולא אמר ופגעתי באדם אחד כי לא נתן הוא על לבו בפגעו בו, שאם נתן לבו על זה היה הוא פותח בשלום. ויתורץ ששאל אותו מאיזה מקום אתה ומה לו לשאול מאיזה מקום אתה, רק שראה האדם בר' יוסי שהיה עוסק בתורה מאד, ומפני זה לא הוצרך לשאול רק מאיזה מקום אתה, ולא שאל אותו מי אתה כי ראה אותו מתבודד בתורה וידע שהוא תלמיד חכם גדול, ושאלו מאיזה מקום אתה, שאם אינו ממקום תורה יבקש ממנו שידור אצלו כך, ואם יאמר שהוא ממקום תורה צריך לפייסו. והבין ר' יוסי דבר זה מיד, כי אם לא כן מה היה לו צורך לשאול אלא בודאי לכך שאלו מאיזה מקום אתה, שידע שאין מקומו שבא משם מקום חכמים ושמא מקומו מקום תורה ולא ירצה שילך משם, ולפיכך השיב מיד מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני כלומר ולא תבקש לדור עמך במקומך. ואז אמר רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים וכו', והוצרך לומר עמנו במקומנו כלומר בשביל שאנו צריכין לרב לעצתו וכדאמרינן למעלה שנהנין ממנו עצה ותושיה, ולפיכך הוסיף עמנו. ובודאי אם היו רוצים בו שילמד להם תורה היה בוחר בישיבתם ביניהם. אבל לא היו רוצים רק שהם צריכים לו, ולכך אמר עמנו לעשות אותם עיקר. ואם לא כן רק שהיו באים ללמוד ממנו, היה לו לומר רצונך שתדור אצלינו כי לשון עמנו שהם עיקר והוא טפל עמהם, ולכך השיב לו כך. וכבר אמרנו כי כל זה הגיע לו מצד שהיה מהלך בדרך והיה מחשבתו בתורה לגמרי, ולפיכך באהבתו אשר נפשו היתה קשורה בתורה השיב כן:

ואמר שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעש"ט, ויש גורסין ולא עוד שאין וכו' ומלתא בפני עצמה היא, כלומר בעה"ז בשביל התורה האדם זוכה לכל הברכות יותר מן כסף וזהב, ולא עוד בשעת פטירתו אין מלוין וכו' כלומר שהתורה היא בעה"ב ג"כ מה שאין כן בכסף וזהב שהוא בעה"ז ולא בעה"ב כלל. וביש ספרים גרס שבשעת פטירתו וכו' ומלתא חדא היא, ולא זכר רק היתרון בעוה"ב כי אין מלוין לאדם לא כסף ולא זהב, וזכר מעש"ט אע"ג דמעשים טובים מאן דכר שמיה אמר מעש"ט דקושטא מלתא הוא שכמו שמלוין אותו תורה כך מלוין אותו מעשים טובים. ועוד דתורה בלא מעשים לאו כלום היא וע"י שיש כאן מעשים מלוין אותו ג"כ תורה. ומה שלא אמר שאין אני דר אלא במקום תורה ומעשים טובים, כי מעשים טובים אין המקום גורם ויכול לעשות בכל מקום שהוא דר. והביא ראיה שנאמר בהתהלכך תנחה אותך וגו' ולא הביא ראיה שאין מלוין לאדם כסף וזהב ומרגליות שזה אין צריך ראיה כי דבר פשוט שאין מלוין לאדם כסף וזהב, ובודאי היה יכול להביא ראיה מדכתיב (תלים מ"ט) אל תירא כי יעשיר איש ולא ירד אחריו כבודו אבל אין צריך ראיה לדבר זה כלל. ומה שאמר שאין מלוין אדם לא כסף וכו' איך סלקא דעתך שיהיו מלוין אותו כסף וזהב וכן הול"ל שאין מלוין לאדם רק תורה ומעשים טובים, יש לתרץ שר"ל שאין מלוין מה שהיה מצליח בעוה"ז והיה לו הצלחה באלו דברים וס"ד כי דבר זה יהיה מלוה אותו, וע"ז אמר שדברים אלו אע"ג שהיה נחשב הצלחה בעוה"ז אין מלוין דברים אלו אחר מותן אותה הצלחה ואותו מזל אינו עוד בשעת פטירתו:

ואני אומר עוד כי בא לומר כי האדם הוא מקבל מיתה, אל יבטיח שיהיה השלמתו שיקבל השארות מצד עולם התחתון או מצד עולם האמצעי הוא עולם הגלגלים ודבר זה יתן לאדם שלימות, אף כי באמת כי האדם יש בו מכל העולמות כמו שבארנו במ"א כי זה האדם יש בו מכל ג' עולמות, ובכולם אין תועלת אליו כי אם ע"י התורה שהיא מן עולם העליון הוא עוה"ב. וזה שאמר כי מצד עולם התחתון אין מלוין אותו שלימות עולם התחתון, כי שלימות עולם התחתון החומר הזך והצרוף והוא נקרא כסף שהוא זך וצרוף, ונקרא הצורה הפשוטה הזכה זהב, ראוי שיקרא החומר הנקי כסף שהוא נקי והצורה הטהורה זהב כי הוא נחמד למראה כי הצורה משימה הדבר נראה בפועל. ואח"כ כנגד העולם האמצעי ויש בהם ג"כ חומר וצורה, נקרא הצורה שבהם שהיא יותר במעלה אבן טוב שהאבן טוב כמו זהב נחמד למראה, וקרא החומר שבהם מרגלית שהיא זכה ונקיה יותר מן כסף. ור"ל כי אע"ג שיש לאדם מן עוה"ז ומן עולם הגלגלים דבר זה, אין מלוין לו ולא יתן לו קיום כלל לגופו ולנפשו. ותדע כי הזהב מאיר וכן אבנים טובות מאירין, והלבן אינו מאיר כלל, והצורה היא מאירה משימה הדבר נראה בפועל לכך הצורה והאור ענין אחד לגמרי, שהצורה משימה הדבר בפועל וכן האור משים הדבר נראה בפועל, ולפיכך קרא הצורה שהיא בעוה"ז זהב שהוא אור מאיר. ובפרק חלק (סנהדרין דף קג:) דאמר שם יש לנו זהב פרויים שמאיר לנו ואבנים טובות יותר מאירים, ולפיכך קרא הצורה שהיא בעולם אמצעי אבנים טובות שהם מאירים יותר, והחומר הזך הפשוט שהוא בעה"ז כסף שהוא זך, ואשר הם בעולם האמצעי מרגליות שהם יותר זכים. אבל מלוין את האדם תורה ומעשים טובים כי הקיום שמקבל האדם הוא מן עולם העליון הוא עולם הבא היא התורה, שהיא מעולם העליון והתורה היא שלימות הנפש שהיא הצורה, והמעשים הם שלימות הגוף שהאדם עושה בגופו כי המעשים תלוים בגופו ודבר זה קיום הגוף שהוא חומר שלו. ודבר זה מוכח כי עולם הבא לגוף ולנשמה וכן ראוי לומר וכן הוא האמת כמו שמבואר במקום אחר. וראוי שיהיה כך כי למדריגת עוה"ב אין ראוי שיהיה רק ע"י תורה ומעשים טובים, כי התורה היא מן עולם העליון והמעשים טובים שהם מעשה מצות התורה הם מעולם העליון, ועל ידם זוכה האדם אל השארות. ולפי זה יתורץ ג"כ מה שזכר כאן מעשים טובים:

והביא אלו פסוקים האחד בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז, ידוע כי בעוה"ז נקרא שהאדם הולך מפני כי ההולך הוא מתנועע ללכת אל מקום פלוני ושם ינוח, וכן העוה"ז הוא פרוזדור לתקן עצמו ולהכין עצמו אל העוה"ב. וג' לשונות הם העוה"ז נקרא הליכה מפני כי ההליכה היא הכנה ותקון אל הדבר שבא בסוף ההליכה היא המנוחה והישיבה, וכן עוה"ז הוא תקון אל עוה"ב. ובקבר נקרא שכיבה כי לשון זה שייך אל הקבר, ובעוה"ב שייך ישיבה כמו שאמרו בפ"ק דברכות (דף יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, וזה מפני כי הישיבה מורה על הקיום כאשר הוא יושב, ואין ההליכה דבר מקוים שלא נשאר הולך תמיד ואין השכיבה דבר מקוים, רק הישיבה כאשר יושב דבר זה מורה על הקיום, ומפני כי בעוה"ב שם הקיום הנצחי שייך לומר ישיבה. ולפיכך אמר בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז כי התורה היא שמוליכה את האדם אל מחוז חפצו אשר ראוי אל האדם ללכת שמה דהיינו אל העוה"ב וכבר בארנו זה במקומו. ויש לפרש כי מה שאמר בהתהלכך תנחה אותך הוא העוה"ז, כי נקרא העוה"ז ששם מעשה האדם הליכה, כי ההליכה היא מעשה והאדם בעולם אפשר שיעשה דבר שהוא כנגדו והוא לרע לו, וכמ"ש הכתוב (משלי, יד) יש דרך ישר לפני איש וגו', ולכך אמר בהתהלכך בעוה"ז תנחה אותך כאלו אמר במעשיך תנחה אותך להגיע אותך אל מה שראוי לעשות. ונאמר זה על כל מעשה ופעולה שהוא פועל, בעוה"ז שייך לומר תנחה אותך שלא יעשה דבר שהוא כנגדו ורע לו, ומ"מ מוכח במסכת סוטה (דף כא.) כמו פירוש הראשון ופרשנו אותו בספר התפארת. ואמר בשכבך תשמור עליך בקבר, שם שייך שמירה שישמור אותו מן הגיהנם ומן חבוט הקבר, והקיצות היא תשיחך לעוה"ב כבר בארנו למעלה כי החיות נקרא דבור וכמו שתרגם אונקלוס ויהי אדם לנפש חיה והות באדם לרוח ממללא, ורמז לזה ג"כ שהרי המתים נקראו יורדי דומה מלשון דמימה. ויותר מזה כי המלאך הממונה על הרוחות שהם המתים דומה שמו כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין דף צד.) וכל זה כי הדבור חסר מן המתים. ובמדרש (פסיקתא פ"ב, ג') א"ר אשיאן אין בין צדיקים לבינן אלא דבור בלבד רשב"ל אומר אין בין צדיקים לבינן אלא הדבור בלבד ע"כ, הרי כי המתים אין להם דבור, וטעם זה ידוע למשכילים, כי ע"י הדבור האדם הוא בפועל לגמרי בשלימותו, וע"ז רמזו חכמים (בבא בתרא דף טז:) כי האבל אין לו פה והדמימה הוא לאבל שהגיע מיתה אליו, ואין ראוי אליו שיהיה מוציא הדבר אל הפועל שיהיה בשלימות, כי אין דבר שהוא יציאה מן הכח אל הפועל כמו הדבור שפותח פיו ומוציא הדבור אל הפועל, וכאשר פיו סתום הוא בכח בלבד ולכך ראוי אל האבל הדמימה והדבור אל מי שיש לו שמחה. וזה אמרם בפר"ק דברכות (דף ו:) אגרא דבי טמיא שתיקותא היינו בבית האבל אגרא דבי הלולי מילי, הרי בבית האבל שייך דמימה ושתיקה והפך זה בבית החתונה שייך מילי דשם הכל שמחה וראוי להוציא שם הדבור אל הפועל וע"י התורה האדם זוכה לתחיה, ולכך אמר היא תשיחך שתתן התורה אליו הדבור ועל ידי הדבור הוא בשלימות בפועל כאשר ראוי ואלו הדברים ברורים מאד:

ואומר לי הכסף ולי הזהב נאום ד'. נראה שמביא מקרא זה עוד ראיה כי יש הפרש בין הכסף והזהב ובין התורה, כי הכסף והזהב הוא אל הש"י דכתיב לי הכסף ולי הזהב ואלו התורה היא של האדם. שהרי כך אמרו בפרק קמא דע"ז (דף יט.) אמר רבא מתחלה נקראת התורה על שמו של הקב"ה שנאמר בתורת ד' חפצו ולבסוף נקראת על שמו שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה, והרי לך מבואר כי התורה היא של אדם ואלו כסף וזהב הוא נחשב של הקב"ה ואינו של אדם. תדע לך דבפ"ק דע"ז (דף ב:) אמרו לעתיד לבא ישאל הקב"ה למלכות רביעית במה עסקתם ואמרו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא כדי שיעסקו ישראל בתורה והקב"ה משיב להם כסף וזהב שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאום ד', ואם כן קשיא ישראל שאומרים שעסקנו בתורה גם כן התורה היא של הקב"ה, אלא ודאי כסף וזהב שאני מפני שאין הכסף והזהב האדם עצמו רק שהוא ממונו של אדם וקנינו, ויאמר הקב"ה אף שהכסף והזהב הוא קנין של אדם מ"מ הכסף והזהב הוא אל הש"י, אבל התורה היא אל האדם שהרי התורה היא חכמתו ושכלו ומצד זה התורה של אדם. ולכך מביא פסוק זה לי הכסף ולי הזהב נאום ד', כלומר ואין הכסף הוא של אדם שיחשוב אל האדם מעלה, ואצל הש"י נחשב מעלה דסוף סוף הוא דבר חשוב והוא של הקב"ה. ועוד יש לך להבין מה שאמר הכתוב בפרט לי הכסף ולי הזהב ולא אמר בשאר הנמצאים כך, כי הבהמה ועוף השמים בודאי הם תחת רשותו של אדם וכדכתיב (בראשית, א) וירדו בדגת הים ובעוף השמים, אבל הכסף והזהב אין ספק כי יש דבר מעלה בכסף וכן בזהב שאם לא כן לא היה הכסף והזהב חשוב יותר מן האבן, ולכך אי אפשר לומר רק כי יש דבר מעלה בכסף וכן בזהב מה שלא נמצא בשאר דברים, ודבר זה אינו תחת רשות האדם. כי אין תחת האדם רק דבר גשמי בלבד לא דבר אשר אינו גשמי, ולפי שיש בכסף וזהב חשיבות יותר אשר אינו תחת האדם ולכך אמר לי הכסף ולי הזהב נאום ה'. ופירוש זה כי לי הכסף מה שהוא מיוחד בשם כסף ולי הזהב מה שמיוחד בשם זהב, מה שיש בו מעלה דבר זה היא אל הש"י לא אל האדם כי אין תחת האדם רק דבר גשמי, והוא ופירוש פשוט וברור למבין דברים אלו. ומקדים הכסף ואחר כך הזהב שאין משבחין אחד בדבר שהוא חשוב ואחר כך משבחין בפחות ממנו, אבל משבחין באינו חשוב כל כך ואחר כך בחשוב יותר. ועוד יש לך לדעת מה שמקדים הכסף והזהב כי הכסף הוא קודם אל הקב"ה יותר מפני הפשיטות הגמור והזכות שיש בו, שנאמר (תלים י"ב) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, כי הלובן אינו גוון כלל ומורה זה פשיטות גמור, אבל האודם שיש לזהב הוא גוון ואין כאן פשיטות כמו שיש לכסף. ולכך בחרו לעשות העגל של זהב, כי הפשיטות ראוי אל השי"ת, ולפיכך לא היה נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב ואין כאן מקום זה, ולכך מקדים הכסף בשביל הפשיטות שבו ואין קושיא בזה כלל:

ונראה עוד כי מה שאמר כאן ופגע בי אדם אחד, פי' שנדמה לו אחד בדמות אדם והוא השטן, אשר דרך השטן לפעמים להסית את האדם לדמות לאדם ולפעמים לעוף השמים הכל לפי הענין, וכמ"ש בגמרא בפרק חלק (סנהדרין דף קז.) גבי דוד אדמי ליה כעופא וכאן אדמי ליה כגברא, וזה שאמר ופגע בי אדם אחד ולא אמר ופגעתי באדם אחד, רק ופגע בי דבר זה פגע נקרא כאשר יפגע בו דבר כמו זה. כי מפני שראה השטן שהיה מתבודד ר' יוסי בן קסמא בדרך מאד מאד, אדמי ליה כגברא להסית אותו ולהסירו מן התורה על ידי שאומר אליו רבי רצונך שתדור במקומינו ואתן לך אלף אלפים וכו', וזהו מעשה השטן בודאי להסית את הצדיקים. ואפשר כי אליהו ז"ל היה כדי להגדיל שכרו בא כי יודע שכך וכך ישיב, וכן בגמרא בפ"ג דתענית (דף כ:) אצל ר"ש בן אלעזר דאמרינן פגע בו אדם אחד ופי' התוספות בשם מס' דרך ארץ שהיה אליהו הנביא גם כן ורוצה להראות לו שלא ירגיל לעשות כך. ואפשר שהוא ר' יוסי דפ"ק דברכות (דף ג.) שאמר פעם אחת נכנסתי לחורבה ובא אליהו ז"ל ושמר לי על הפתח וכו' והוא נגלה אליו בכאן בדמות האדם כדי לזכותו שיאמר אליו דברים אלו ודברים אלו נראים. ומעתה יתורץ לך גם כן רוב השאלות מה שלא התחיל רבי יוסי להקדים לו שלום כי פתאום בא אליו והוא לא ראהו עד שנתן לו שלום ולכך הוצרך לומר גם כן שנתן לו שלום וכו', הכל בא לבאר שלא היה אדם דעלמא שאם היה אדם דעלמא הקדים רבי יוסי אליו שלום, ולכך לא שאל את רבי יוסי מי אתה שודאי השטן ידע אותו רק שאל אותו מאיזה מקום אתה כדי לכנוס עמו בדברים וזה מבואר: